בציעת הפת בסעודות השבת

בשלוש סעודות השבת, יש לברך ’המוציא‘ על שני לחמים, זכר למן שהיה יורד כפליים ביום שישי. ויש לכסות החלות בזמן הקידוש ולגלותן קודם הברכה.

כיסוי החלות

בעת שמקדש, יש לכסות את החלות במפה זכר למן שהיה כמונח בקופסא, טל מלמעלה וטל מלמטה. וטעם נוסף בדבר, כדי שלא יראה הפת בושתו, משום שתמיד מברכים עליו תחילה ובשבת מקדשים קודם על היין. ויש חילוק לדינא בין שני הטעמים, שלפי הטעם הראשון גם בסעודה השלישית צריך לכסות את החלות במפה אף שאין בה קידוש משום זכר למן, וכך יש לנהוג.

מקורות וטעמים: שו“ע רע“א סעיף ט.‘ משנ“ב רצ“א ס“ק מ“א. בא“ח פרשת חיי שרה הלכה י“ב, ולדעתו יש לכסות החלות גם בסעודה שלישית. חזו“ע דיני קידוש סעיף ד‘ במקורות, ולדעתו גם אם יש על השולחן עוגות כגון בעת שעושים קידוש ואוכלים לאחר מכן מזונות, יש לכסותן בעת הקידוש.

לחם משנה

בשלוש סעודות השבת, יש ליטול שתי חלות שלימות ולברך עליהן ברכת המוציא. והטעם שצריך ליטול שתי חלות הוא משום זכר למן שירד לבני ישראל במדבר וביום שישי ירד עבור יומיים, בשביל יום שישי ובשביל שבת כמו שנאמר ”לקטו לחם משנה.“ ופשוט הדבר שאין צורך ליטול דווקא חלות ויוצא ידי חובת ’לחם משנה‘ גם בלחמניות ופיתות ובכל פת שלימה בשיעור של כזית (שלושים גרם) לכל הפחות. ופרוסת לחם או חלה חתוכה, אינן מצטרפות ללחם משנה.

מקורות וטעמים: שו“ע רע“ד סעיף א.‘ משנ“ב ס“ק א.‘ ובשעת הדחק כשאין לו לחם שלם, ייקח שתי פרוסות לחם ללחם משנה. כה“ח רס“ב ס“ק ג‘ ד,‘ ושם כתב שעל פי הקבלה יש להניח י“ב לחמים על השולחן בכל אחת מסעודות השבת. ואם אי אפשר לו בי“ב לחמים, יניח ד‘ לחמים בכל סעודה כמו שכתוב בזוהר הקדוש.

חלה שלמה

חלה שנפלו ממנה פירורים או חתיכות קטנות כפי המצוי בחלות בעלות קרום פריך, נחשבת כפת שלימה ויכול לצרפה ללחם משנה. וכן חלה שנחתכה במקצת על ידי סכין וכדומה ולא ניתקה ממנה חתיכה, נחשבת חלה שלימה בתנאי שבעת שמרים את החלק שנחתך במקצת, כל החלה עולה עמו. אך אם בעת שמרים את החלק החתוך, החלה ניתקת ממנו, אין זו חלה שלימה ואינה ראויה ללחם משנה.

מקורות וטעמים: שש“כ פרק נ“ה הערה כ“ד, וכתב שם שגם אם נפלו ממנה מעט פירורים, החלה נחשבת כשלמה. ועוד הוסיף שם שלא להסיר את התווית המודבקת על הלחם לפני בציעתו, כדי שהלחם יהיה שלם בשעת הברכה. ילקו“י רע“ד סעיף י.‘ חזו“ע דיני בציעת הפת סעיף ו,‘ וכתב שם שכאשר אין לו חלה שלמה, יכול לחבר שני חצאי כיכר על ידי קיסם וכך הם יהיו ראויים להצטרף ללחם משנה.

אדם שאין לו שני לחמים שלמים

אדם שאין לו שני לחמים שלמים, ייקח לחם שלם ויצרף אליו לחם פרוס. ואם אין לו אפילו לחם אחד שלם, ייקח שני לחמים פרוסים. ואם אין לו לחמים פרוסים, ייקח שתי פרוסות לחם.

מקורות וטעמים: משנ“ב רע“ד ס“ק ב.‘ שש“כ פרק נ“ה סעי‘ י“ז.

סידור החלות

לדעת מרן השולחן ערוך, יש להניח את החלות, אחת על גבי השנייה ולאחר הברכה יבצע את החלה התחתונה. ולדעת האריז“ל יש לבצוע את החלה העליונה, וכך נהגו לעשות. והנוהג כדעת מרן, יסדר את החלות באופן כזה שתהא החלה התחתונה קרובה אליו יותר מן העליונה כיוון ש‘אין מעבירין על המצוות‘ ואם החלה העליונה תהיה קרובה אליו יותר, עליו לבצוע אותה תחילה. לכן יקרב אליו את החלה התחתונה כדי שיפגע בה תחילה. ולדעת האריז“ל בעת שבוצע את החלה העליונה, צריך להחזיק בידיו גם את החלה התחתונה עד שיבצע לו ולאשתו.

מקורות וטעמים: שו“ע רע“ד סעיף א.‘ משנ“ב ס“ק ה,‘ וכתב שם שיניח את החלה התחתונה קרובה אליו יותר מהעליונה. רמ“א סעיף א,‘ וכתב שם שבלילה בוצע על התחתונה וביום על העליונה. בא“ח פרשת וירא הלכה ט“ו, הביא את דעת האריז“ל שצריך לסדר שתים עשרה ככרות בכל סעודה. אול“צ פרק כ“א הלכה א,‘ ולדעתו טוב שיהיו ארבע כיכרות בכל סעודה. חזו“ע דיני סעודות שבת סעיף ב.‘ ומה שכתבנו שלדעת האריז“ל כאשר בוצעים מהעליונה יש להחזיק את החלה התחתונה, במציאות הוא דבר שקשה לקיימו מפני שהחלה גדולה וקשה להחזיק בה. ויכול לקיים את שיטת האריז“ל אם ייקח פיתה וכדומה ללחם משנה.

חלה קפואה

חלה קפואה מצטרפת ללחם משנה. ואף על פי כן, עדיף לברך על חלה שאינה קפואה אם יכול להשיגה בנקל.

מקורות וטעמים: חזו“ע דיני סעודות שבת סעיף ה,‘ ולדעתו אף שחלה קפואה מצטרפת, טוב יותר שישאל משכנו כיכר לחם שאינה קפואה. ילקו“י רע“ד סעיף ט,‘ וכתב שלכתחילה ראוי מאוד ליטול לחם הראוי מיד לאכילה ולא לחם קפוא. ואם בדעתו לאכלו תוך כדי הסעודה כשיפשיר, אפשר לצרפו לכתחילה. אול“צ פרק כ“א הלכה ב,‘ ולדעתו לחם קפוא נחשב כלחם לכל דבר. וכמו כן, אדם שהפריש חלה מלחם קפוא, ההפרשה מועילה.

חלוקת הפת

לאחר שבצע וטעם מהחלה, ייתן לכל המסובים פרוסות מן החלה כדי שיאכלו מלחם המשנה. וצריך לתת קודם כל לאשתו ורק אחר כך לשאר בני הבית. ואפילו אם אדם גדול מסב על שולחנו, ייתן קודם לאשתו. ואם חושש שאותו אדם עלול להיפגע מכך, יבצע פרוסה לאשתו ויניחה על השולחן, ולאחר מכן יבצע לאותו אדם וייתן לו, ואחר כך ייתן לאשתו את הפרוסה שבצע לה בתחילה.

מקורות וטעמים: אול“צ פרק כ“א הלכה א‘ במקורות. שו“ע רע“ד סעיף ב,‘ וכתב שם שמצוה לבצוע בשבת פרוסה גדולה שתספיק לו לכל הסעודה.

חובת הנשים

גם נשים חייבות בלחם משנה. ולכן נשים הסועדות בלא גברים, צריכות לברך על שני לחמים שלמים. ובעת שהאישה סועדת עם בני ביתה, יש לבעל להמתין לאשתו עד שתשב על יד השולחן, כדי שתצא ידי חובה בברכת ’המוציא‘ על לחם משנה.

מקורות וטעמים. משנ“ב רע“ד ס“ק א,‘ והביא הטעם משום שגם הן היו בנס המן. ויש להמתין לכל בני הבית ואף לאישה שתיטול ידיה כדי שיצאו ידי חובה.

שיעור אכילה

כדי לצאת ידי חובת סעודת שבת, יש לאכול מן החלה שיעור של מעט יותר מכביצה דהיינו חמישים וחמש גרם. ואדם שלא אכל שיעור זה, לא יצא ידי חובת סעודת שבת אף שאכל דגים ועופות משום שעיקר הסעודה הוא הלחם. ויש להקפיד לאכול חלה בשיעור זה לפני שיאכל את שאר המאכלים. ויכול לאכול את החלה עם סלטים וכדומה, אך יקפיד לאכול כל שיעור כזית תוך ארבע דקות ובדיעבד עד שבע דקות, כדי שייחשב כאכילה אחת. ואדם זקן או חולה שקשה לו לאכול שיעור זה, רשאי להסתפק באכילת כזית בלבד דהיינו שלושים גרם.

מקורות וטעמים: שו“ע רצ“א סעיף א.‘ משנ“ב רצ“א ס“ק ב,‘ וכתב שם שיש האומרים שניתן להסתפק כזית אך לכתחילה יש להחמיר בכביצה. אול“צ פרק כ“א הלכה ה.‘ ילקו“י רע“ד סעיף כ“ג. ומה שכתבנו שיאכל שיעור זה בשמונה דקות הוא משום שתמיד אנו מצריכים ארבע דקות לאכילת כזית, ובסעודת שבת שיש לאכול כביצה, אפשר שיאכל שיעור זה בזמן של שתי אכילות פרס. ועי' בשש"כ פרק נ"ד סעיף ל' הערה קכ"ט.

מאה ברכות

חייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות לפחות, ודין זה חל גם בשבת. לפיכך ירבה כל אדם באכילת פירות ומגדים ובהרחת מיני ריח, כדי להשלים את מניין מאה הברכות. ואם רוצה לאוכלם בסוף הסעודה, טוב יעשה אם יאכלם לאחר שברך ברכת המזון, כדי שיוכל לברך עליהם ברכה ראשונה ואחרונה ואין בכך משום ’גורם ברכה שאינה צריכה.‘ ומאחר ומניין מאה הברכות מתחיל מהלילה, ירבה בדברים אלו כבר מליל שבת.

מקורות וטעמים: שו“ע ר“צ סעיף א.‘ משנ“ב ס“ק ב,‘ וכתב שם שבכל יום אדם משלים מנין מאה ברכות על ידי תפילת הלחש שיש בה י“ט ברכות, ובשבת שאין אומרים בה את כל ברכות תפילת הלחש, ישלימן על ידי ברכת הריח וברכות הנהנין. שו“ע רפ“ד סעיף ג,‘ ומבואר שם שיוכל להשלים מנין מאה ברכות על ידי שיכוון לצאת בברכות העולים לתורה ובברכות המפטיר ויענה אחריהם אמן, וכך יעלו לו להשלים מניין מאה ברכות שחיסר בשבת. ולכתחילה ודאי שראוי להשלימן על ידי שיברך בעצמו.

לימוד אחר האכילה

אחר סעודת שחרית צריך לקבוע זמן ללימוד תורה שלא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא כדי שיעסקו בהם בתורה. ומי שרגיל בשנת הצהריים ואינו יכול ללמוד אחר הסעודה מחמת העייפות, יכול לישן בשבת אבל לא יאריך בשינה יותר מדי כדי שיוכל ללמוד תורה.

מקורות וטעמים: שו“ע ר“צ סעי‘ ב.‘ משנ“ב ס“ק ו,‘ ושם כתב שהעיקר הלימוד יהיה ללמד לרבים את הלכות שבת, ולמשוך את לב השומעים באגדה וכו.‘