נקיות הגוף ושמירתו
חובה מוטלת על כל אדם להשתדל לשמור על גופו ונפשו. ועל כן ירגיל עצמו להיפנות בוקר וערב ואל ישהה את נקביו אפילו רגע אחד. וכל המשהה את נקביו עובר על איסור דרבנן שסמכוהו על מאמר הכתוב: ’בל תשקצו את נפשותיכם.‘ והמשהה עצמו מלהטיל מימיו מסתכן בעקרות.
מקורות וטעמים: כה"ח ג' ס"ק מ"ו – מ"ט. בא"ח פרשת ויצא הלכה א' – ג.' ועובר על איסור 'בל תשקצו' רק אם אינו יכול להתאפק במשך שיעור פרסה, אך אם יכול להתאפק כשיעור זה, אינו עובר על איסור. ומכיון שאיסור זה הינו מדרבנן, הרי הוא נדחה מפני כבוד הבריות. ולכן מותר לאדם להתאפק עד שיגיע למקום צנוע. וכמו כן אדם העומד ודורש בפני הציבור או קורא בתורה וכיוצא בזה, רשאי לעצור את עצמו ולהיפנות כשיוכל ובלבד שלא יתבייש בפני הרבים. וכתב החזו"א שבזמננו השתנו הטבעים ואין חשש עקרות במשהה עצמו לנקביו.
צניעות בבית הכיסא
יש לאדם לנהוג בצניעות ככל האפשר בהיותו בבית הכיסא. ועל כן יסגור את הדלת בעדו ולא יגלה עצמו עד שישב ולא יקום כשהוא מגולה.
מקורות וטעמים: שו"ע ג' סעי' ב.' רמ"א שם. כה"ח ס"ק ב,' וכתב שם שהמצניע עצמו בבית הכיסא אין רוח רעה ומיתה שולטים בו, והוא אחד משלושה דברים המאריכים ימיו של אדם.
ניקיון הגוף לתורה ולתפילה
יזהר כל אדם לקנח עצמו היטב לאחר שנפנה לצרכיו, משום שאדם שגופו אינו נקי, אסור בלימוד תורה ובתפילה ובאמירת דברים שבקדושה. ודבר זה הוא לעיכובא ועל כן ינקה את גופו במים או יקנח בנייר לח, משום שבלעדי זאת אינו יכול להתנקות כראוי.
מקורות וטעמים: שו"ע ג' סעי' י,' וכתב שם שאין לקנח ביד ימין אלא בשמאל. ויש שכתבו שכיום שמקנחים בנייר מותר לקנח בימין. ויש אומרים שאף על פי כן צריך לקנח בשמאל, משום שקושר את התפילין ביד ימין ומשום שהתורה ניתנה בימין, כמאמר הכתוב: 'מימינו אש דת למו.' ולמעשה אם יכול לקנח כראוי רק ביד ימין עליו לעשות כן. משנ"ב ס"ק י"ז. כה"ח ס"ק ל"ה, והביא שם בשם החיי אדם שצואה בפי הטבעת מעכבת ללימוד ותפילה. בא"ח פרשת ויצא הלכה י"א. ועיקר הקינוח הוא במים כמאמר הכתוב: 'ומצואתו לא רוחץ.' אול"צ פרק מ"ד הלכה ב,' וכתב שם שיש להיזהר שלא להתפלל בלא שיקנח במים ואין די בקינוח בנייר. פס"ת סימן ג' אות ה.' ועל כל פנים, בשעת הדחק שאין לו מים, ישתדל לנקות היטב בנייר ודי בכך.
הרהור בדברי תורה
אסור להרהר בדברי תורה בבית הכיסא וכל שכן שאסור לדבר דברי תורה או לומר דברים שבקדושה. והוא הדין שאסור להרהר בצרכי מצוה, הן בענייני צדקה, הן בצרכי שבת, הן בצרכי סוכה, הן בלולב ומצה וכיוצא בזה. וכאשר נמצא בבית הכיסא או בבית המרחץ, יזהר שלא להזכיר שם אדם הנקרא ’שלום,‘ מפני שהוא אחד משמותיו של הקב“ה, וכן לא יזכיר את המילה ’שבת,‘ מפני שאף היא אחת משמותיו של הקב“ה.
מקורות וטעמים: שו"ע פ"ה סעי' ב.' בא"ח פרשת ויצא הלכה ט"ז. ילקו"י ג' סעי' י.' ולכן בהיותו בבית הכיסא טוב שיהרהר בעסקיו ובחשבונותיו וכיוצא בזה, שלא יבא לידי הרהור בדברי תורה.
דיבור בבית הכיסא
אין לדבר בבית הכיסא. ובמקום צורך גדול מותר לדבר אם עדיין לא נפנה, אך בעת שנפנה אין להקל בכך אף לצורך גדול.
מקורות וטעמים: רמ"א ג' סעי' ב,' וכתב שם שטעם הדבר הוא משום צניעות. משנ"ב ס"ק ד.' כה"ח ס"ק ו,' והביא שם הטעם בשם האריז"ל, שישנו מין שד המחטיא את האדם המדבר בבית הכיסא. בא"ח פרשת ויצא הלכה י,' וכתב שם שאסור לשוחח בבית הכיסא משום שהחיצונים נאחזים באותיות דיבורו. הלכה ברורה ג' סעי' ד,' וכתב שם שאין לדבר בבית הכיסא אף אם עדיין לא נפנה לצרכיו. ולצורך גדול, כגון בעת חולי או הפסד ממון, המקל לדבר אף לאחר שנפנה, יש לו על מה שיסמוך אך ימעט בדיבורו ככל האפשר. ילקו"י ג' סעי' ט,' וכתב שם שאם נזקק לדבר מה לצורך ענייני בית הכיסא, מותר לשוחח לשם כך. והנכנס לבית הכיסא בכדי ליטול חפץ כלשהו וכיוצא בזה, רשאי להקל יותר בדיבור, כמשמעות דברי השולחן ערוך בסימן פ"ה סעי' ב,' וכל שכן אם בית הכיסא משמש לאחסון חפצים וכיוצא בזה. ועל כן, אם הרוחצת את ילדיה הקטנים בחדר רחצה שיש בו בית הכיסא, יכולה לדבר עימם בדברים הנצרכים.
הכנסת מאכלים לבית הכיסא ולבית המרחץ
יש להיזהר מלהכניס דברי מאכל לבית הכיסא אף אם הם עטופים. ובשעת הדחק, כאשר נאלץ להכניס דברי מאכל לבית הכיסא, יעטפם בשקית וכדומה. אך מותר להכניס דברי מאכל לחדר רחצה שאין בו בית הכיסא, ובפרט כשיש צורך בכך.
מקורות וטעמים: אול"צ פרק א' הלכה ט' במקורות. ילקו"י ד' סעי' צ.' ובדיעבד אם הכניס מאכל לבית הכיסא, אין הוא נאסר באכילה. ואם הוא דבר מאכל שניתן להדיחו במים, ידיחנו ג' פעמים. ובאם חדר הרחצה משמש כמעבר לחדר אחר או למרפסת שיש בהם מקפיא, ניתן להקל בעת הצורך ולהעביר דרכו מאכלים, מכיון שאינו מיוחד רק לבית המרחץ ולבית הכיסא.
נטילת ידיים לאחר יציאה מבית הכיסא
היוצא מבית הכיסא יטול ידיו ג‘ פעמים. ואף אם לא נפנה לצרכיו אלא רק הושיט ידיו לבית הכיסא, ראוי להחמיר וליטול ידיו. ומכל מקום אין צריך ליטול ידיו דווקא מתוך כלי ורשאי ליטול ידיו ישירות מן הברז ג‘ פעמים. והמחמיר ליטול מתוך כלי, תבוא עליו ברכה.
מקורות וטעמים: שו"ע ד' סעי' י"ח. בא"ח פרשת תולדות הלכה ט"ז. הלכה ברורה ז' סעי' ג.' ארחות מרן פרק א' הלכה י"ג ושם הביא שמנהגו של מרן הגר"ע יוסף זצ"ל היה שבכל פעם שהיה יוצא מבית הכיסא היה רוחץ ידיו מן הברז ללא כלי.
ברכת אשר יצר
בכל עת לאחר שנפנה לצרכיו או הטיל מימיו, יברך ברכת ’אשר יצר‘ בכוונה גדולה, בכדי להודות לבורא על בריאות גופו.
מקורות וטעמים: שו"ע ז' סעי' א.' בא"ח פרשת ויצא הלכה ט"ו. והוסיף שם שאף נשים צריכות לברך ברכה זו. וכך כתב בספר 'סדר היום:' 'ויברך 'אשר יצר' מילה במילה ויכוון בחסד הגדול שה' יתברך עושה עימו בכל שעה שיוצא לנקביו, שמקיא מה שאכל ויכול לעמוד. שאם לא כן, לא היה מספיק לו כל ממון שבעולם לרפואתו שיצא ממנו, וסופו שמת ובטל מן העולם. והקב"ה ברחמיו עושה מכונות ומדורות ועניינים בגופו, להכניס הראוי להכניסו, ולהוציא הראוי להוציאו, ולקלוט הסולת ולהוציא הפסולת, ולהברות גופו שיהיה ראוי ומוכן לעבודתו כל ימיו. ואם יהיה שלם בדעותיו ומכלכל במשפט דבריו, לא יחלה כל ימיו ולא יצטרך לרופא ולא לרפואתו. אם כן ודאי ראוי לברך בכוונה גמורה ובדעת שלימה לרופא כל בשר ומפליא לעשות. וכן ראוי לכל בעל נפש לכוון בכל ברכותיו כדין וכשורה בנחת ובדעת שלימה, ומברכותיו של אדם ניכר מה טיבו אם ירא שמים אם סכל הוא בעבודת ה' יתברך.'
שכח לברך ברכת אשר יצר
שכח לברך ברכת ’אשר יצר‘ ונזכר לאחר זמן, אזי אם לא חלפה מחצית שעה רשאי לברך, אך לאחר זמן זה אינו מברך. ויש אומרים שאפשר לברך ברכה זו עד שבעים ושתיים דקות מאז שנפנה וכן הלכה.
מקורות וטעמים: משנ"ב ז' ס"ק א,' וכתב שם שאפילו אם נזכר זמן רב אחר שנפנה לצרכיו חייב לברך. בא"ח פרשת ויצא הלכה י"ב. כה"ח ז' ס"ק ז.' אול"צ פרק א' הלכה י"ט, ולדעתם אין לברך ברכה זו אלא עד חצי שעה. ולאחר חצי שעה יברך בלא 'שם ומלכות' ויהרהר 'שם ומלכות' בליבו. שו"ת יביע אומר חלק ח' סי' כ"ב, ולדעתו יש לברך ברכה זו עד שבעים ושתיים דקות, כדין שיעור עיכול המזון. וזאת על פי דברי הריטב"א בפסחים מ"ו. ועל כן ייזהר כל אדם לברך ברכת 'אשר יצר' מיד בצאתו מבית הכיסא, כדי שלא יכנס לסלע המחלוקת. והנזכר לאחר שבעים ושתיים דקות יהרהר בליבו. והמסופק אם בירך 'אשר יצר,' אינו חוזר ומברך, שספק ברכות להקל.
ברכה אחרונה וברכת אשר יצר
אדם שאכל דבר מאכל והתחייב בברכה אחרונה, אך קודם שבירך נפנה לצרכיו, יקדים לברך ברכת ’אשר יצר‘ ולאחר מכן יברך ברכה אחרונה. וטעם הדבר משום שברכת ’אשר יצר‘ תדירה יותר, וכלל נקוט בידינו: ’תדיר ואינו תדיר תדיר קודם.‘
מקורות וטעמים: משנ"ב ז' ס"ק ב.' בא"ח פרשת ויצא הלכה י"ג. כה"ח ס"ק א.' ילקו"י ז' סעי' ט,' ושם הוסיף שאם התחייב בברכת 'מעין שלוש' יברכנה קודם לברכת 'אשר יצר,' משום שלדעת רוב הפוסקים ברכת 'מעין שלוש' היא מן התורה. אבל אם נפנה קודם 'ברכת המזון,' יברך תחילה 'אשר יצר.' וטעם הדבר הוא שמכיוון שהיא ברכה ארוכה, יש לחשוש שישכח לברך לאחריה ברכת 'אשר יצר.'
הנפנה לצרכיו בתכיפות
החש בבטנו ומרגיש צורך להיפנות פעם אחר פעם, לא יברך ברכת ’אשר יצר‘ בכל עת שנפנה לצרכיו, אלא רק לאחר שחש שאינו נזקק להיפנות עוד.
מקורות וטעמים: משנ"ב ז' ס"ק ב,' וכתב שם עוד שהשותה סם המשלשל בכדי לפנות את בני מעיו, יברך בכל פעם ופעם לאחר שנפנה. אולם אם חש בקלקול קיבה קשה ומרגיש שתכף יצטרך להיפנות שנית לא יברך, כפי שהבאנו בהלכה. כה"ח ס"ק ב.'
ביאור ברכת אשר יצר
ברוך מקור הברכות והשפע אתה ה' אדון הכל היה הווה ויהיה, אלהינו תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם מלך העולם, אשר יצר את האדם בחכמה נפלאה, וברא בו אברים שיש בהם נקבים נקבים כמו פה, אף וכדו', וגם אברים חלולים חלולים כמו מעיים, לב, כרס, וכדו'. גלוי וידוע לפני כסא כבודך, שאם יסתם אחד מהם מהנקבים יותר מדי, או אם יפתח אחד מהם מהחלולים יותר מדי, אי אפשר להתקיים אפילו שעה רגע אחת. ברוך מקור הברכות והשפע אתה ה' אדון הכל היה הווה ויהיה, רופא כל בשר על ידי הוצאת הפסולת, כי אם יתעפש המזון בבטן ימות, והוצאתו היא רפואה, ומפליא לעשות שהרי האדם דומה לנוד [בלון] מלא רוח, ואם יעשה בנוד נקב כחודה של מחט, הרוח יצא, והאדם מלא נקבים נקבים ובכל זאת רוחו משתמרת בתוכו, הרי זה פלא. ועוד פרוש שהפלא הוא שבורר את טוב המאכל ודוחה את הפסולת לחוץ.
מקורות וטעמים: שו"ע ו' סעי' א.'
