מצות תוכחה
נאמר בתורה: "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא י"ט י"ז.) ומכאן שאם אדם מישראל חטא, הן בדבר שבין אדם לחברו והן בדבר שבין אדם למקום, מוטל על כל אדם מישראל להודיעו את חטאו ולהחזירו למוטב.
מקורות וטעמים: רמב"ם דעות פרק ו' הלכה ז.' משפטי השלום פרק ט' סעיף א.' ואף על פי שמוטלת על הרואה מצות 'בצדק תשפוט עמיתך' ועליו להצדיק בליבו את בעל המעשה, בפועל עליו להוכיחו.
מהות המצוה
בכלל מצוה תוכחה למנוע מהעומד לחטוא לבוא לידי חטא. ואמרו חז"ל שהרואה בחברו דבר שאינו הגון, אפילו במקום שאין הדבר אסור מדאורייתא ואפילו בשוגג, מחויב להוכיחו.
מקורות וטעמים: רמב"ם ספר המצוות ר"ה. משפטי השלום פרק ט' סעיף ב.'
אופן התוכחה
אין להוכיח בכעס ובדברים קשים, אלא בדברי אהבה היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב. ובמקרים רבים תוכחה הנאמרת בדרך צחות והומור, מביאה תועלת מרובה יותר ועל ידי כן מתחדדים הדברים ומתקבלים על לב שומעיהם בהבנה ובשמחה.
מקורות וטעמים: משפטי השלום פרק י"ג סעיף ה.'
תוכחה ראויה
קיום מצות התוכחה באופן שיביא לתוצאות הרצויות מחייב לנקוט בגישת "סוף מעשה במחשבה תחילה." ולכן בטרם התוכחה יש לברר את העובדות לאשורן, להכיר את תכונותיו ואופיו של בעל המעשה ולבחור בדרך המתאימה להעברת התוכחה. וראשית לכל דרכי התוכחה ומעל כולנה היא הדוגמא האישית, אשר בכוחה להשפיע יותר מאלף תוכחות.
מקורות וטעמים: רמב"ם דעות פרק ו' הלכה ו.' הליכות בין אדם לחברו פרק ב' סעיף כ"א. ולכן המוכיח את חברו, הן בדברים שבינו לבין המקום והן בדברים שבינו לבין חברו, יוכיחו באופן אישי, בנחת ובלשון רכה ונעימה ויודיענו שאומר לו זאת לטובתו.
הנמנע מתוכחה
כל מי שבידו למחות באנשי ביתו המתייראים ממנו ונשמעים לו, באנשי עירו או אפילו בכל העולם כולו, ואינו מוחה בהם, אף על פי שהוא צדיק גמור הריהו נתפס ונענש על העבירות שבידם.
מקורות וטעמים: גמרא שבת נ"ד עמוד ב.' רש"י שם ד"ה נתפש.
בני ביתו
אדם שאינו מוכיח את בני ביתו ואינו מזהירם מעוון הריהו חוטא בעצמו. וכאשר מוכיחם ידבר עמם בנחת ובלשון רכה ולא מתוך עצבות, רוגז, קנאות וקפידה אישית. וכפי שאמרו חז"ל: "לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו."
מקורות וטעמים: רמב"ם סוטה פרק ד' הלכה י"ט. שולחן ערוך אבן העזר קע"ח סעיף כ"א. משפטי השלום פרק ט' סעיף י"ט. כתר ראש לגר"ח מוולאזי'ן סימן קמ"ג וכתב שם שמי שאינו מסוגל לדבר רכות פטור מחובת התוכחה.
בנים סוררים
אף על פי שאמרו חכמים: "קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג," מכל מקום על פי רוב ניתן להחזיר בנים תועים למוטב רק בדרך כבוד ובעבותות אהבה. וביקורת מתמדת עלולה להביא לתחושת מרמור. והיורד לחיי בניו עלול לגרום להם למרוד חלילה בדרך האבות. ולכן יש לאדם לנהוג עם בני ביתו בסבלנות ובאהבה.
מקורות וטעמים: גמרא ברכות ח' עמוד ב.' חזון איש יורה דעה סימן ב' ס"ק ט"ז, וכתב שמתוך אהבה וכבוד יזכה להדריך בני ביתו בדרך ישרה.
לאהוב את התוכחה
יש לאדם לאהוב את התוכחות ואת המוכיחים. ויש אומרים שדין זה הוא בכלל מאמר הכתוב: "ומלתם את ערלת לבבכם" (דברים י' ט"ז.) ואדם שאינו מקבל תוכחה עובר על "ועורפכם לא תקשו עוד" (שם.) והשונא את התוכחה אינו מניח לעצמו דרך תשובה. ומאחר שאינו הולך לשמוע תוכחה יעמוד בחטאיו אשר יישארו טובים בעיניו תמיד.
מקורות וטעמים: גמרא ערכין ט"ז עמוד ב.' אבות דרבי נתן כ"ט. שערי תשובה שער ג' אות קצ"ב.
קשוט עצמך תחילה
לא יוכיח אדם את זולתו אלא אם כן בחן את עצמו היטב ווידא שאינו נכשל באותן עבירות, שהרי אמרו חז"ל: "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים." ועוד שאם לא יתקן מעשיו לא תתקבל תוכחתו.
מקורות וטעמים: גמרא סנהדרין י"ח עמוד א.' גמרא ערכין ט"ז עמוד ב.' משפטי השלום פרק ט' סעיף ה.'
עד היכן מצות תוכחה
דרשו חז"ל: 'הוכח' אפילו מאה פעמים, 'תוכיח' אפילו קטן לגדול ואפילו תלמיד לרב ואפילו על איסור דרבנן. והוא הדין בן כלפי אביו, אלא שלא יאמר לו: "עברת על דברי תורה"! אלא יפנה אליו בדרך כבוד ובלשון שאלה: "אבא, כתוב בתורה כך וכך"? "לימדתנו רבנו כך וכך"? וכך האב או הרב יבין את טעותו בעצמו ולא ייכלם.
מקורות וטעמים: שולחן ערוך יורה דעה ר"מ סעיף י"א. בא"ח פרשת שופטים הלכה ט"ז. ואם האב או הרב לא הבין ולא קיבל את התוכחה, רשאי הבן או התלמיד לומר לו בלשון ברורה ורכה שהדבר אסור.
תוכחה בדברים שבין אדם לחברו
אדם שזולתו חטא כלפיו בדברים שבין אדם לחברו, לא ישטום אותו וישתוק כדרך הרשעים, אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו: "למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני"?
מקורות וטעמים: רמב"ם דעות פרק ו' הלכה ו.' משפטי השלום פרק ט' סעיף ג.'
מוטב יהיו שוגגים
כאשר ברור שהתוכחה לא תתקבל על לב השומעים, עדיף שלא להוכיחם לפי שמוטב יהיו שוגגים ואל יהיו מזידים. ומכל מקום יתבונן הרבה אם אכן לא תהיה תועלת בתוכחתו. וידע שאם החוטאים ישובו מחטאם בעקבות תוכחתו, שכרו רב מאוד.
מקורות וטעמים: גמרא ביצה ל' עמוד א.' ספר החינוך מצוה רל"ט. משפטי השלום פרק ט' סעיף כ"ב.
אימתי פטורים מתוכחה
כאשר אנשים נכשלים באיסור שאינו מפורש בתורה או שיש מנהג רע להקל בדבר למרות שמדובר באיסור דאורייתא, כיון שחוטאים בשוגג וברור שלא יקבלו את התוכחה, אין חובה להוכיחם. אלא שלפעמים יש למחות בידם, כדי שאחרים לא ילמדו ממעשיהם הרעים.
מקורות וטעמים: שולחן ערוך אורח חיים תר"ח סעיף ב.' רמ"א שם. משנ"ב ס"ק ד.' משפטי השלום פרק ט' סעיף כ"ג. אולם כשיש צד שהתוכחה תתקבל על לב השומעים, מחויבים להוכיחם אפילו על איסור מדרבנן.
פורקי עול
פורקי עול כגון מחללי שבת בפרהסיה או אוכלי נבילות להכעיס, אינם בכלל 'עמיתך' ואין חובה להוכיחם אפילו כשעוברים עבירות מדאורייתא.
מקורות וטעמים: תנא דבי אליהו פרק י"ח. באור הלכה תר"ח ד"ה אבל. והוסיף שם שיש לעיין האם יש להוכיח אוכל נבילות לתאבון ומחלל שבת שלא בפרהסיה.
תינוקות שנשבו
בני התועים ובני בניהם שנולדו וגדלו על דרך המינות, אף על פי ששמעו על יהדותם ויודעים מהי הדת האמיתית, הריהם נחשבים כתינוקות שנשבו וכאנוסים. ולפיכך ראוי לדבר על ליבם ולמשכם בדרכי שלום עד שיחזרו לדרך התורה.
מקורות וטעמים: רמב"ם הלכות ממרים פרק ג' הלכה ג.' חזון איש יורה דעה סימן ב' אות ט"ז בסופו. ובמקום שיש חילול שם שמים, מחויבים למחות בהם שלא יאמרו 'שתיקה כהודאה' וכדי שלא ימשכו אחרים לדרכם הרעה.
קטן שאינו בעל הבנה
קטן שאינו בעל הבנה, דהיינו שטרם הגיע לגיל שלוש, אין חובה על הוריו או על אנשים אחרים להוכיחו ולהפרישו מעבירה. אולם אסור לכל אדם מישראל להציע לו לעבור עבירה או להאכילו בידיים מאכל אסור, בין מדאורייתא ובין מדרבנן.
מקורות וטעמים: שולחן ערוך שמ"ג סעיף א.'
קטן בעל הבנה
קטן בעל הבנה שעדיין לא הגיע לגיל חינוך, דהיינו בין גיל שלוש לגיל שש או שבע, אביו מחויב להוכיחו ולהרחיקו מכל איסור בין מדאורייתא ובין מדרבנן.
מקורות וטעמים: שולחן ערוך שמ"ג סעיף א.'
קטן שהגיעו לגיל חינוך
קטן שהגיע לגיל חינוך, דהיינו לגיל שש או שבע, לדעת מרן השולחן ערוך רק אביו מצווה להפרישו מאיסורים. ולדעת הרמ"א מחויבים כל ישראל להוכיחו ולהרחיקו הן מאיסורי דאורייתא והן מאיסורי דרבנן.
מקורות וטעמים: שולחן ערוך שמ"ג סעיף א.' לדעת מרן השולחן ערוך, כאשר קטן אוכל נבילות רק אביו מצווה להפרישו ולא שאר האנשים. ולדעת הרמ"א על כל אדם מוטל להפרישו מאיסור. ויש אומרים שלמעשה באיסורי תורה יש להחמיר כדעת הרמ"א ובאיסורים מדרבנן יש להקל כדעת מרן השולחן ערוך. משפטי התורה פרק ט' סעיף מ"ג.
קטן שעושה עבור הגדול
כל הדין שאין צורך למחות בקטן חסר הבנה הנכשל באיסור, הוא דווקא כשהקטן עושה זאת מדעת עצמו ולהנאתו. אבל כאשר הקטן עובר איסור עבור הגדול, כגון שיודע שמעשה זה נח לאביו וכדומה, יש למחות בידו. ויש אומרים שבאיסור דרבנן, אף על פי שהקטן עושה זאת עבור הגדול, כל עוד הוא עושה זאת מדעת עצמו אין צורך למחות בו.
מקורות וטעמים: שולחן ערוך של"ד סעיף כ"ה. משנ"ב ס"ק ס"ד.
קטן שגנב או הזיק
קטן שגנב או הזיק בית דין מלקים אותו כדי שלא יתרגל בכך. וכמו כן, קטן שחבל, בייש או עבר על שאר מצוות שבין אדם לחברו, בית דין מצווים להפרישו כדי שלא תארע תקלה על ידו.
מקורות וטעמים: רמ"א שמ"ג סעיף א.' משנ"ב שם.
איסור ספיה
אסור לגדול להגיש לתינוק לאכול מאכל אסור או לצוותו לעבור עבירה, אפילו אם מדובר בתינוק שאינו בעל הבנה כלל. ואיסור זה נקרא 'איסור ספיה לקטן.' ואיסור זה חל אפילו על מאכל שאיסורו מדרבנן. וכמו כן אסור לתת לתינוק אפילו לשחק במאכל זה מחשש שיאכלנו. והנותן לו מאכל אסור נחשב כמאכילו בידיים.
מקורות וטעמים: גמרא יבמות קי"ד עמוד א' והובאו שם שלוש ברייתות המלמדות שיש איסור לגדולים להאכיל קטנים שרצים, להאכילם דם ולטמא כהן קטן. ולמדו הראשונים משלושת האיסורים הללו שהוא הדין לגבי שאר האיסורים. שולחן ערוך שמ"ג סעיף א.' משנ"ב ס"ק ד.' משפטי השלום פרק ט' סעיף מ"ז. ו'ספיה' פירושה 'האכלה.'
דוגמאות לדבר
אסור להכניס כהן קטן לבית טמא או לצוותו שיכנס לבית טמא, אף על פי שאינו בעל הבנה כלל. אבל אם כהן קטן נכנס מעצמו לבית טמא, אין הגדול מחויב להוציאו משם. וכמו כן אסור להרגיל תינוק בחילול שבת ויום טוב ואפילו באיסור שבות. וכן כיוצא באלו.
מקורות וטעמים: משנ"ב שמ"ג ס"ק ג.'
